לפגישה הראשונה הוא מגיע.
גרוש בן 75.
חולם בגדול — ורוצה בגדול.

דיברנו על הכול.
על הילדים שלו,
על העסק,
על התחביבים,
על הגרושה שלו,
ואפילו על החיים שלי.

בסוף הפגישה הוא עוצר לרגע ושואל:
"תגיד… מאיפה אתה?"
"לא נולדת בתל אביב, נכון?"

ואני?
ממש לא.

נולדתי בצפון הרחוק.
מושב מרגליות.
שם כל המשפחה שלי גרה עד היום.

הוא מסתכל עליי בהלם:
"מ־ר־ג־ל־י־ו־ת?!"
"כן. מרגליות."

"והשם משפחה שלך? יוסף? אתה ליעד יוסף??"
אני צוחק. "כן. ליעד יוסף."

"מי זה סבא שלך?
נעים יוסף??"

ובאותו רגע אני מפסיק לחייך.
מביט בו בהלם.

סבא נעים.
האיש היקר והצדיק שלי.
כבר מזמן לא איתי.
אדם כשמו כן הוא — נעים הליכות, שקט, מנומס.
חכם, מלומד, עם לב ענק.
קיבל אותי תמיד כמו שאני,
בלי לפחד מה יגידו.

"כן. אני הנכד הבכור של סבא נעים."

הוא קם מהכיסא.
מחבק אותי.
מסתכל לי בעיניים.

ואני? בהלם מוחלט.

הוא מספר לי שכשהם עלו לארץ,
סבא וסבתא שלי היו השכנים שלהם.
גרו יחד, עבדו יחד בחקלאות.
סיפר כמה הוא מתגעגע לאנשים ולתקופה שלא תחזור.
סיפורים שעוד לא שמעתי.
כמה כולם אהבו אותם.
איזה אנשים הם היו.

יצאתי מהפגישה הזו
מרוגש.
בלי מילים.

ביום־יום שלי,
כחלק מהעשייה שלי כ־מעצב פנים לבית פרטי,
אני פוגש המון אנשים,
עם סיפורים מכל הסוגים.

אבל זה?
זה כבר היה משהו אחר.

פתאום הוא החזיר לי ברגע אחד
את שני האנשים היקרים לליבי:
סבתא בידור ז״ל,
וסבא נעים ז״ל.

והפרויקט הזה —
כולו מוקדש להם.

אני בטוח שהם גאים.

תהנו 🤍